A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | אנשים משוועים לשקט ואינם מוצאים אותו - זהו אחד הנושאים של זמננו, לפחות בעולם המפותח. שאון כלי הרכב, הקרקור הבלתי פוסק של הניידים, הכריזה באוטובוסים וברכבות, טלוויזיות דולקות אף במשרדים ריקים, מכים בנו ומסיחים את דעתנו ללא סוף. המין האנושי גווע ברעש ומשתוקק להיפוכו - בין אם בישימון, בים הפתוח או במקום פרישה המוקדש להתבוננות ולשקט. אלן קורבין, מורה להיסטוריה, כותב ממקום מקלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר וסייר נורבגי, עושה זאת מתוך זכרונותיו על השממה של אנטרקטיקה, לאן ששניהם ניסו לברוח. יחד עם זאת, כפי שציין קורבין ב"היסטוריה של השקט", ככל הנראה לא רועש היום יותר מבעבר. לפני הצמיגים מגומי, המו חוצות העיר בצלילים מחרישי האוזניים של חישוקי המתכת ושל פרסות הסוסים על האבנים. בטרם התבודדו אנשים מרצון בתוך הניידים שלהם, הדהדו באוטובוסים וברכבות הדיבורים והשיחות. מוכרי עיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליה במלוא הגרון, כפי שעשו זאת גם מוכרי הדובדבנים, הסיגליות והדגים הטריים. קריאות הביניים והתשואות הפכו את התיאטרון ואת האופרה לבוקה ומבולקה. אפילו איכרים שעבדו בפרך בשדות, עשו זאת ברינה. היום הם כבר לא שרים. השינוי לא חל כל כך ברמת הרעש - גם דורות קודמים קבלו על כך - אלא במידת הסחת הדעת, שתפסה את המקום שהשקט יכול לפלוש אליו. הינה צץ לו פרדוקס נוסף, כי כשהוא אכן פולש - בעומק היער, בלב המדבר או בחדר שהתרוקן פתאום - על פי רוב הוא גורם לאי-שקט ולא מתקבל בברכה. החרדה משתלטת, האוזן פועלת באופן אינסטינקטיבי להיאחז בדבר מה, ויהיה זה האש הלוחשת, צפצוף של ציפור או רחש העלים - כל דבר יציל אותנו מן הריקנות והלא-נודע. אנשים רוצים שקט, אבל לא עד כדי כך. |